הפרדוקס הנרקיסיסטי: מדוע הורה ש"עשה הכל" מוצא את עצמו מנוכר?

לאחרונה פורסם ראיון עם דמות מפורסמת המספרת על ניכור מנכדיה. אין לי שום היכרות אישית עם הדמות או משפחתה, ומכיוון שלא ניתן לאבחן אדם על סמך ראיון או שמועות – אין לי כוונה לעשות זאת. עם זאת, קריאת הראיון מזכירה דפוסים נרקיסיסטיים מובהקים שניתן לראותם בבירור מהצד, אך הם שקופים לאדם עצמו.

המלכודת: קורבנות ככלי נשק
כמו במקרים רבים, הסיפור מתחיל באמירה כללית, לכאורה תמימה אך בעלת אופי קורבני: "פתאום ברגע אחד ניתקו איתי קשר ולא מוכנים להגיד לי למה". אמירה זו מקבעת את הדובר כקורבן חסר אונים, ובכך מעבירה את "חובת ההוכחה" אל הצד השני.
הנרקיסיסט יטען מחד כי הוא תמיד היה נערץ ועשה הכל עבור סביבתו, ומאידך – שהוא החלש שנשדד והושפל על לא עוול בכפו. בראיון, כמו בחיים, מואשמים הסובבים כ"זאבים בעור כבש". אין כאן לקיחת אחריות או יכולת לראות את חלקו של הדובר בדינמיקה, שכן נפשו של הנרקיסיסט מאוימת כל כך מהאפשרות שהוא "לא בסדר", שהיא משתמשת בהתקפה כהגנה (Campbell & Miller, 2011).

הבור שלא התמלא: שורשי הפגיעה
חשוב לציין: לכל אדם יש קווים נרקיסיסטיים; הם חיוניים להתפתחות. הפגיעה הנרקיסיסטית נובעת לרוב מסביבה שלא ראתה את הילד ולא שיקפה לו את עצמו. את הבור הנפשי שנוצר ולא התמלא על ידי הדמויות המטפלות, הוא נאלץ למלא בעצמו דרך מופעים של חשיבות עצמית והאדרה. מאחורי כל אלו מסתתר ערך עצמי נמוך ופחד תהומי מהריק הנפשי (קוהוט, 2005).
 
המחיר הכבד של "ההורה המושלם"
כאשר הילדים גדלים בצל דמות כזו, הם מוצאים את עצמם בתוך דיסוננס רגשי בלתי אפשרי. הדמות הנרקיסיסטית אכן "משקיעה" בהם, אך לעיתים קרובות זוהי השקעה שנועדה לאשר לה עצמה שהיא הורה מושלם. ההשקעה הזו מגיעה עם תג מחיר של אשמה: הילדים שומעים ללא הרף כמה ההורה הקריב עבורם, ומרגישים שהם לעולם אינם "מספיק טובים" כדי להחזיר על הטוב הזה (Miller, 1997).
הילדים מתקשים לפתח "עצמי" יציב ונפרד, שכן כל רצון שלהם נבחן דרך הפריזמה של ההורה. הערצת ההורה הופכת למנגנון הישרדותי, בעוד שמתחת לפני השטח נבנה דיכוי של הזהות העצמית והתפתחות של "עצמי מזויף" שנועד לרצות את הסביבה (Winnicott, 2009). הנתק, במקרים רבים, הוא הדרך היחידה של הילד להשתחרר מהאחיזה הזו.
 
על הספקטרום: לא הכל שחור או לבן
חשוב לסייג ולומר כי נרקיסיזם אינו סיטואציה של "הכל או כלום", אלא רצף (ספקטרום) רחב של עומקים ועוצמות (Levy, 2012). העובדה שסיטואציה מסוימת אינה נראית "חמורה" כמו בסיפורים הקיצוניים ביותר, אינה אומרת שהיא אינה פוגעת. הכותרת והאבחנה פחות חשובות מהחוויה של הילד בתוך הקשר.
 
כיצד לא ליפול במלכודת?
עבור הציבור הצופה מהצד, החמלה היא תגובה טבעית, אך בדרמה הנרקיסיסטית הקהל משמש כ"אספקה" לאישור נרטיב חד-צדדי. ניסיון של צד ג' להתערב לרוב רק מעמיק את הפגיעה במי שכבר סבלו משנים של אשמה סמויה. הדרך הנכונה לעזור היא בהבנה שנתק הוא לעיתים הגבול האחרון שנותר לאדם כדי לשמור על שפיותו.
 
האשליה והקמילה
בסופו של דבר, מדובר בטרגדיה לכל הצדדים. הניסיון הנואש לשמר את תמונת העצמי המושלמת הוא גם זה שגוזר על הנרקיסיסט את בדידותו. כך בחרתי לסכם את הדינמיקה הזו במילים שכתבתי:
"נרקיסים לנצח ינצחו קרבות, אך יפסידו מלחמות שכן גדולתם תלויה באהבתם העצמית המוזנת מביצה מתייבשת עם משאבים נעלמים שמביאים לכיליונם שהרי אין מלך ללא עם.
גורלם המר גוזר עליהם ניסיון אינסופי לעצור את ייבוש המים שכן אז בבואתם המפוארת תהפוך לעכורה ותחשוף את הבוץ הטובעני העצמי ממנו הם חרדים ובו יגוועו ויקמלו.
אשלייתם היא היותם שמש המאירה את היקום, אך הם מתכחשים לאורה המסנוור ומייחסים אותו לעצמם בכדי שלא לראות שהם רק עוד כוכב.
תקוותם אם כן, תלויה ביכולתם להחלים מעיוורונם."

מרגישים שהסיפור הזה הוא גם הסיפור שלכם? אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר לייעוץ וליווי בתהליך הריפוי והחזרת השליטה על סיפור חייכם.
 
מקורות וקריאה נוספת

• וויניקוט, ד.ו. (2009). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.

• קוהוט, ה. (2005). פסיכולוגיית העצמי ושיקום העצמי. הוצאת תולעת ספרים.

• מילר, א. (1997). הדרמה של הילד המחונן. הוצאת דביר.

• Campbell, W. K., & Miller, J. D. (2011). The Handbook of Narcissism and Narcissistic Personality Disorder. John Wiley & Sons.

• Levy, K. N. (2012). Subtypes reunited: A factor-analytic study of narcissistic personality disorder. Journal of Personality Disorders.
  פורסם 10.4.26