סינוואר ופסיכופתיה - כשה"מפלצת" מגלה רגע של אנושיות: מסע אל מעבר לדיכוטומיה של טוב ורע

באחד הראיונות של ירדן ביבס, הוא סיפר שקיבל מיחיא סינוואר הצעה "לעזרה" לאחר שקיבל את הבשורה הנוראה על מות משפחתו, אמירה שהדהימה רבים. עבור רובנו, סינוואר הוא התגלמות הרוע, ארכיטקט הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, דמות שטנית שאין בה שמץ של חמלה. עצם המחשבה על "אמפתיה" מצדו נראית אבסורדית, בלתי נתפסת. אך דווקא הרגע המצמרר הזה מזמין אותנו להתבוננות עמוקה יותר על טבע האדם, על תוקפנות ועל האופן בו אנו תופסים את "האחר".


חשוב להדגיש מראש ובאופן חד-משמעי: מנקודת מבטי, ובהתבסס על ניתוחים פסיכולוגיים רבים, יחיא סינוואר מפגין תכונות פסיכופתיות מובהקות. המשמעות היא שביטוי ה"אמפתיה" לכאורה שירדן ביבס חווה הוא, ככל הנראה, מניפולציה מחושבת וצינית.
בספרות המקצועית נהוג להבחין בין אמפתיה רגשית (היכולת להרגיש את כאבו של האחר) לבין אמפתיה קוגניטיבית (היכולת להבין אינטלקטואלית מה האחר מרגיש כדי לנצל זאת). פסיכופתים אינם חווים אמפתיה רגשית אמיתית, אך הם מיומנים בחיקוי רגשות ובשימוש בהם ככלי להשגת מטרותיהם (Blair, 2013). הבעת דאגה או הצעת עזרה במצב כזה יכולה לשמש למספר מטרות: לערער את הקורבן, לאסוף מידע, לשלוט בתפיסתו או אפילו להפחית את רמת ההתנגדות שלו. זו אינה אנושיות אמיתית, אלא תחבולה מתוחכמת של איש טרור קר רוח המשתמש ב"חיקוי" (Mimesis) של רגש ככלי נשק.

הצורך שלנו במפלצת: מנגנוני הגנה פסיכולוגיים
כדי להבין את התגובות הסותרות והמורכבות שעולות לנוכח דיווחים כאלה, כדאי לפנות לרעיונות פסיכואנליטיים. הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שהתוקפנות אינה נחלתם של "מפלצות" בלבד, אלא היא דחף יסודי ומרכזי בקיום האנושי. פרויד, למשל, דיבר על דחף המוות ("תנטוס") ככוח לא מודע שמכוון להרס עצמי והרס חיצוני (פרויד, 1988). גם אם אנו חיים בחברה מתורבתת ונוהגים על פי נורמות מוסריות, הפוטנציאל לתוקפנות קיים בתוכנו.
הפסיכואנליזה גם מסבירה את החרדה העצומה שאנו חווים כאשר אנו נתקלים בתוקפנות, הן אצל אחרים והן בתוך עצמנו. כדי להתמודד עם חרדה זו, אנו נוטים להשתמש במנגנון של פיצול (Splitting) וליצור דיכוטומיה חדה בין "טוב" ל"רע". אנו משליכים את כל התוקפנות והרוע אל "האחר" – אל "המפלצת" – ובכך מבטיחים את תחושת הטוב והנורמליות שלנו. תהליך זה, המכונה "השלכה" (Projection), מאפשר לנו להכחיש את הפוטנציאל התוקפני הטמון בנו עצמנו (Kernberg, 2018).

כשהדיכוטומיה קורסת: התחושות המטלטלות
התנהגויות כמו זו של סינוואר – שבהן "המפלצת" לכאורה מפגינה צל של אנושיות – הן בדיוק הדבר שמערער את התפיסה שלנו כלפי אנשים פוגעניים. זה מטלטל את הדיכוטומיה הנוחה שלנו בין טוב לרע. כשאנו שומעים על רגע שבו דמות שנתפסת בעינינו כרוע מוחלט מגלה לכאורה אמפתיה, זה מערער את כל מערכת ההגנה הפסיכולוגית שלנו. זה מערער את החלוקה הברורה ומכריח אותנו להתמודד עם האפשרות המטרידה שאפילו מי שאחראי למעשים איומים מסוגל, ולו לרגע קצר, לנקוט בפעולה שנראית כמו אנושיות, גם אם כוונותיו ציניות.

התחושות שעולות לנוכח רגע כזה הן מגוונות וסותרות:

• בלבול וחוסר אמון מוחלט: איך ייתכן שאדם שאחראי לזוועות יביע אמפתיה? האם זה טריק? מניפולציה צינית? התחושה החזקה היא שזו בוודאי הטעיה.

• כעס ודחייה: עצם המחשבה על כך ש"מפלצת" יכולה להרגיש או להזדהות מעוררת זעם ותסכול. אנו רוצים לשמור על תדמיתו השטנית והחד-ממדית כדי להצדיק את הזעם והכאב הלגיטימיים שלנו.

• אי נוחות קוגניטיבית: הרגע הזה מערער את התפיסה הבינארית שלנו. אם "הרע המוחלט" מבצע פעולה שנראית כחמלה, זה מטשטש את הגבולות ויוצר תחושת אי-ודאות.

•  

• להבין את הרוע מבלי לקבל אותו

חשוב להדגיש שוב: אין בכך ניסיון להקל ראש בפשעים הנוראים שבוצעו על ידי סינוואר וחמאס, או לייפות את דמותו של סינוואר. הוא וארגונו אחראים למעשי זוועה בלתי נתפסים שדרשו תהליך קיצוני של דה-הומניזציה – שלילת האנושיות מהקורבנות כדי לאפשר את האלימות (Haslam & Loughnan, 2014).
עם זאת, ההתבוננות ברגע הזה מאפשרת לנו להבין משהו עמוק יותר על נפש האדם. היא מזכירה לנו שהתוקפנות והאלימות לעיתים קרובות נובעות ממקומות מורכבים, של פחד, אידיאולוגיה קיצונית ותפיסות עולם מעוותות. הדיכוטומיה הנוקשה בין "אנחנו" ל"הם" היא אמנם מנגנון הגנה חשוב, אך לעיתים היא מונעת מאיתנו להבין את הכוחות הפסיכולוגיים שמניעים אנשים שמעשיהם בלתי נסלחים. הסיפור הזה אינו מעניק לסינוואר "נקודות זכות". הוא כן מאתגר אותנו לחשוב על טבע האדם, על הפוטנציאל לתוקפנות שקיים בכולנו, ועל הצורך להבין את המנגנונים המאפשרים לאלימות כזו להתקיים – במיוחד כשהיא מתחפשת ל"אנושיות".
שאלות קשות למחשבה:
סיטואציה מורכבת כזו מעלה לא מעט שאלות קשות שחשוב שניתן עליהן את הדעת:

1. כיצד אנחנו, כחברה, מתמודדים עם העובדה שהפוטנציאל לתוקפנות אולי טמון בכל אדם, ולא רק ב"אחר" הקיצוני?

2. אם דמויות כמו יחיא סינוואר הן פסיכופתים מניפולטיביים, האם יש גבול ליכולתם "לחקות" אנושיות, והאם אנחנו מזהים תמיד את הגבול הזה?

3. לסינוואר היו ילדים – האם יכול להיות שמישהו המלא בשנאה כה עזה כלפי "האויב" מסוגל לגדל ילדים באהבה? ומה זה אומר על היכולת של בני אדם לחיות עם סתירות פנימיות עמוקות?

4. איזו אחריות מוטלת עלינו, כחברה, להבין את המנגנונים הפסיכולוגיים של רוע קיצוני, גם אם הבנה זו מכאיבה ומטרידה?

5. כיצד נשמור על תחושת הצדק והכעס על מעשים נוראים, מבלי ליפול למלכודת של ראייה דיכוטומית מדי של העולם?

בסופו של דבר, ההתמודדות האמיתית עם הרוע מחייבת אותנו להכיר במורכבותו, גם אם היא מטרידה ומערערת את תפיסותינו הבסיסיות ביותר.
מקורות וקריאה נוספת:

• פרויד, ז. (1988). מעבר לעקרון העונג / תרבות בלא נחת. הוצאת דביר.

• Blair, R. J. R. (2013). Psychopathy: Cognitive and emotional deficits. Cold Spring Harbor Perspectives in Medicine.

• Haslam, N., & Loughnan, S. (2014). Dehumanization and infrahumanization. Annual Review of Psychology.

• Kernberg, O. F. (2018). Treatment of Severe Personality Disorders. American Psychiatric Association Publishing.

• Meloy, J. R., & Hoffmann, J. (2014). International Handbook of Threat Assessment. Oxford University Press.